<h1>כללי דקנקנים — כללי יין נסך לבעל ההשלמה כפי שרשם נכדו מפיו</h1>
<h2>דף ל.</h2>
תנו רבנן יין מבושל ואלונתית של גוים אסורין אלונתית כברייתה מותרת. פי' כברייתה אם עשה ישראל ונגע בו הגוי, ואי זו היא אלונתית [כו'] אנומלין יין [דבש] ופלפלין אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון, וכי היכי דאמרינן אלונתית כברייתה מותרת דלא מתסרא משום מגע גוי הכי נמי באנומלין, וטעמא דמלתא דכיון שיש בו דבש הרבה שטעם הדבש נכר בו [אינו מתנסך], אבל אם אין בו אלא מעט דבש אין לנו ראי' לזה להתירו דנימא דמשום מעט דבש שיש בו שאין נכר טעמו בו שיהא מותר שלא יהא נאסר במגע גוי. מיהו בהאי אנומלין שלנו שקורין פומינט אעפ"י שאין הדבש נכר בו כיון שטעם הסמנין נכר בו תו לא מתנסך לי' ואינו נאסר במגע גוי ומותר אפילו בשתי'. מיהו מתוך דברי הרב ר' משה ב"ר מיימון ז"ל משמע דאפי' אין בו אלא מעט אינו נאסר משום מגע גוי. וזה לשונו [פי"א ממאכ"א ה"ט], אין מתנסך לע"ז (אבל) [אלא] יין הראוי להקריב על גבי המזבח ומפני זה [כ]שגזרו על סתם יינן וגזרו על כל יין שנגע בו גוי אסור בהנאה לא גזרו אלא ביין הראוי להתנסך. לפיכך יין מבושל שנגע בו גוי אינו אסור ומותר לשתות עם הגוי בכוס אחד. אבל יין מזוג ויין שהתחיל להחמיץ ואפשר שישתה אם נגע בו גוי אסור. גאוני המערב אמרו שאם נתערב ביין של ישראל מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבושל וכשכר ואינו מתנסך ומותר לשתותו עם הגוי. עד כאן. אמר רבא האי חמרא דאקרים עד תלתא יומי יש בו משום יין נסך מכאן ואילך אין בו משום יין נסך, [וי"ג עד תלתין יומין], מיהו גרסא קמא מסתברא מהא דאמרינן התם במס' בבא בתרא [צ"ו ע"א] גבי בודק את החביות להיות מפריש עלי' תרומה והולך כל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ ומוקמינן בחלא סופקתא, אלמא דבשלשה ימים הוי חומץ גמור בריחא ובטעמא. והכי נמי יש לומר השתא בחומץ שלנו אי [בדק] ליה שהוא חזק כל כך ועד שהוא מבקע הארץ ומעלה שם רתיחא חלא סופקתא קרינא בי' ואין בו משום יין נסך ואע"ג דליכא תלתא יומא דמחמץ, הא לאו הכי בעינן תלתא יומא דאחמיץ מספק דהא התם כי אמרינן דלשלשה ימים האחרונים ודאי חומץ הא מוקמינן לה בחלא סופקתא.
<h2>דף לא.</h2>
וקיימא לן כר' אליעזר דשרינן בחותם אחד [ל"א ע"א], מיהו בעינן נמי יחד דאי לא תימא הכי קשיא דרב אדרב דחזינן לי' לרב דפסק [הכא] כר' אליעזר דשרי בחותם אחד ושמעינן לי' דקאמר [ל"ט ע"א] ח'ב'י'ת' אסור בחותם אחד, אלא לאו ש"מ דכאן בלא יחד דכי פסק כר' אליעזר הני מילי ביחד. ומה שכתב ר"ת ז"ל דההיא דחביתא כי אסרינן בחותם אחד מיירי בעם הארץ דמחמרינן טפי מגוי משום דבקי בזיוף אבל לעולם גבי גוי שרינן בחותם אחד אפילו לא יחד, בירושלמי [ה"ג] [איתא] בהדיא לההיא מלתא דחבית דגוי. ובפ' השוכר [ס"ט ע"ב] אמרינן השתא דקי"ל כר' אליעזר דלא חייש לזיופא וכרשב"ג דלא חייב לשתומי (הגרנא) [האידנא] אמאי לא מפקדינן חמרא בי גוים, פי' בחותם אחד ויחד, ומשני משום (שיבא) [שייכא], פי' הרב אלפס ז"ל מינקת והוא כעין קנה חלול שמניחין בחביות בשעת [הגתות] סתומה והיא עומדת פתוחה בזמן שהיין תוסס ואחר שנח מרתיחותי' מחתכין המינקת סמוך לסתימתה ומשעיין זה הנקב בסיד ואיכא למיחש דלמא מעבר לי' בהדי' (חתומה) [הסתימה] והיא עומדת פתוחה ומוציא מן היין. מיהו (הגרנא) [האידנא] בהני חביות שלנו דלית בהו מינקת במגופה דמשמע שמותר להניחה בידי גוים בזמן שאין נקב בשולים בחותם אחד ויחד. [ויחד] דקא אמרינן כגון שמסר לו בית אחד או מקום אחר והתנה עמו שלא יעבור הגוי דרך שם, שאם גוי עובר לשם לאו יחד קרינא בי'.
<h2>דף לט.</h2>
הלוקח כלי תשמיש מן הגוים דברים שלא נשתמש בהם כל עיקר מטבילן והם טהורין. (דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והם טהורין) דברים שנשתמש בהם על ידי צונן כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות מדיחן, פי' משפשפן ומדיחם ומטבילן והם טהורין. וכלים שנשתמש בהם עד שלא יטביל ועד שלא יגעיל ועד שלא ילבן מותר דהא אסיקנא דנותן טעם [לפגם שרי. ונותן טעם] לשבח דהשביח ולסוף פגם דברי הכל אסור, ואע"ג דנבלה (דהא אמרינן) [דגמרינן] מינה דנותן טעם לפגם דשרי הוי השביח לבסוף פוגם, התם הוא דבשעה שהיא פגומה לא חזי כלל לאכילה ומ"ה אעפ"י שהיתה משובחת מעיקרא שריא. בפוגם מעיקרא קיימא לן כר' שמעון [ס"ז ע"ב] דשרי. גרסינן בפרק אין מעמידין [ל"ט ע"א] גבי קורט של חלתית דבסכינא שאינה בת יומא אסור לחתוך קורט של חלתית משום דאגב חורפא מחליא לי' לשמנוניתא. לא אמרו אלא כי החורפא הוי בעי[ן] כגון הא דקורט של חלתית, אבל אם קדירה שאינה בת יומא שבשלו בה תבשיל ושמו התבלין בתוכה שרי כיון דתבלין [לא] הוי בעין כבר נתבטלה חורפא דידהו.
<h2>דף נז.</h2>
תניא בין ביד בין ברגל ימכר ר' נתן אומר ביד אסור ברגל מותר כו', והלכתא כתנא קמא דליכא בין יד לרגל דאפי' ביד היכא דנגע ולא קמכוין אלא למדידה מותר (אפי') בהנאה, וראי' לדבר מהא דאמרינן בגמ' דהתם (תנינן) אי משכחנא תנא דאסור כר' נתן דאסרנא אפי' בהנאה, אמאי לא אייתי ממתני' [ס' ע"ב] מדדו וכו' דדוקא [בקנה] כי מכוין למדידה אבל אי [ביד] לא, משמע דליתא. ואיכא דפסק כר' נתן וראי' לדבר ממתני' דקתני מדדו בקנה ימכר הא ביד אסור בהנאה. ולאו ראי' היא דמתני' רבותא קמ"ל דאפי' בקנה אסור בשתי'. ושמעינן מיהא דנסוך דרגל שמיה נסוך מדקתני מדדו ברגל טעמא דנתכוין למדידה ימכר הא נתכוין לנסוך אסור בהנאה. תינוק בן יומו עושה יין נסך ואסור בשתי' ומותר בהנאה מההוא עובדא דהוי (בביה) [בבירם] וכו' אמרי לי' רב כהנא ורב אסי לרב הא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך אמר להו אימר דאמרי אנא בשתי' בהנאה מי אמרי משמע דמותר בהנאה [וגם] שלא בכונה מותר בהנאה, ומסתברא [דרק] בכונה מדמינן להו ומותר אפי' בשתי' כדין כחו שלא בכונה. ובירושלמי [ה"ח] פליגי אי גוי עושה יין נסך בפיו, והכי איתא התם גוי מהו שיעשה יין נסך בפיו ר' (אילא) [אדא] בשם ר' אליעזר אומר אין הגוי עושה יין נסך בפיו, ר' ירמיה בשם ר' אבוה אמר גוי עושה יין נסך בפיו, וכן תני אגרימוס גוי שטעם מן הגס או מן המינקת והחזיר לחביות אסור, דעתיה דר' אדא בשם ר' אליעזר והוא שהחזיר הגוי, על דעתי' דר' ירמיה בשם ר' אבוה אפי' החזיר ישראל.
ההוא עובדא דהוי בבירם דההוא גוי דסליק בדקלא (לסורשיא) [למישדא] לולבא בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכונה, כלומר שלא בכונת יין, אי נמי דהוי ידע דחמרא הוא והוי שלא בכונת מגע, שרייה רבא לזבונא לגוים ואפי' לר' נתן הואיל וליכא כונת נגיעה. [א"ל רב כהנא ורב אסי לרב] והא מר הוא דאמר תינוק עושה יין נסך וקא סברי דאפי' בהנאה [אסר], ואע"ג דמדדו בקנה [ס' ע"ב] מותר בהנאה, התם הוא משום דלא נגע בידים [ו]מטפח על פי החביות [נמי] לא נגע ביין. ואיכא דאמרי בהדי דקא נחית ואתי נגע ברישא דלולבא בחמרא שלא בכונה שרייה רבא לזבוני' לגויים, ואעפ"י דהוי כחו שלא בכונת יין [ד]שרי אף בשתי', התם הוא דלא ידע שהוא יין כלל, אבל הכא [ש]בשעה שהוציא הלולבא הכיר בו שהוציא יין אסור בשתי' ושרי בהנאה אף לר' נתן דאמר ביד אסור אבל בקנה מודה דהוא מותר. והרא"ש דחי לה להאי גרסא דבעי למימר דכי האי גונא אפי' בשתי' נמי מותר הואיל ואינו מתכוין לנגיעה ונגע ע"י דבר אחר, ולא נקטינן כותי' למשרי בכי האי גוני דלא חזינן רמז מהרב ר"ש ז"ל.
<h2>דף נז:</h2>
(ו)פסק הרב אלפס ז"ל דהלכתא כרב נחמן אמר שמואל [דאמר] הלוקח עבדים מן העכו"ם אעפ"י שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שישתקע שם ע"ז מפיהם, ופסק נמי הא דתינוק בן יומו [כו'] ואע"ג ד(ב)זה כנגד זה נינהו דבגמ' משמע דאותה לא קיימא לן הא לחומרא עבדינן. והרב ר' משה ב"ר מיימון ז"ל [לא] פסק הא דרב נחמן אמר שמואל דכיון שמלו וטבלו לא בעינן שישתקע שם ע"ז מפיהם. ולכאורה משמע מלתא דרב נחמן דקאמר עושין יין נסך הנ"מ דאסור בשתי' אבל בהנאה שרי דלא גרע מגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז דאמרינן [ס"ד ע"ב] דשרי בהנאה. ואנן אמרינן דאף בהנאה אסור וראי' לדבר מדקא פריך לרב נחמן מברייתא וכו' וקא פריך מלו [ולא] (ו)טבלו אין מלו (ולא) [ו]טבלו לא ואם איתא לישני לי' דהיינו חלוקא דמלו ולא טבלו אסור אפי' בהנאה אבל מלו וטבלו אינו אסור אלא בשתי', אלא לאו ש"מ דאפי' לגבי הנאה קאמר רב נחמן. ודוקא בני השפחות שעשו טבילה לשם עבדות אבל גר תושב שנתגייר לשם שמים לאלתר שרי אפי' בשתי'.
<h2>דף נח:</h2>
ויין שמזגו גוי אסור פי' שנתן המים לתוך הכלי שהיא מלאה יין היין אסור משום לך לך תרי זימני ואפי' דיעבד ודייקינן נמי דקתני שמזגו דמשמע אפי' דיעבד. ודוקא בשתי' אבל בהנאה שרי, דכיון דאינו אסור אלא משום לך לך לא מחמרינן לאוסרו אפי' בהנאה. ומסתברא דכיון דהאי אינו אסור אלא משום לך לך אם הוציא אדם על הכוס אינו אוסר בנצוק ומותר העליון אפי' בשתי', (והרב ר' משה ב"ר מיימון ז"ל התיר אפי' בשתיה ורבינו) ופר"ש ז"ל דיין שמזגו [גוי] אסור אפי' בהנאה משום הרחקת עברה והכי מוכחינן מסוגית הגמ'. מיהו הרב ר' משה ב"ר מיימון ז"ל התירו אפי' בשתיה דיעבד.
<h2>דף נט:</h2>
אנא לכתחלה קא אמינא ולכתחלה אסור להוליך ענבים לגת אבל דיעבד מותר אעפ"י שנמשך יין שבגת לצד אחד מפני שהוא כזורק כלי לתוך היין דשרי אפי' בשתי'. אבל לכתחלה אסור דלמא נגע. וכתב הראב"ד ז"ל כי בדוקא גוי יחיד אסור להוליך אבל אם ישראל מסייעו מותר להוליך אפילו לכתחילה. ומסתברא האי סברא מהא דאמרינן לקמן [ע"ב ע"ב] אמר להו רבא להנהו שפוכאי [כו'] לא לסייע גוי בהדייכו דלמא שדיתו לי' עלוי' וקא אתי מכח גוי [אלמא] אעפ"י שהגוי מסייע לי' בהדי ישראל מותר. ומהדין מלתא מסתברא סברת הראב"ד ז"ל [להתיר] לכתחילה הולכת ענבים לגת אי ישראל מסייעו ומש"ה קאמר דלמא שדיתו לי' עלוי' לפי שהם היו שכורים ולא קנו שכרם עד שיגיעו לכליו של גוי ואי שדו לי' עלוי' נמצא שהוא יין נסך קודם שהורק [מ]כלי ונמצאו משתכרין באיסורי הנאה. וכתב הראב"ד ז"ל ודוקא היכא דבעי לשפיכה אבל היכא דלא בעי לשפיכה מותר להוליכה אפי' הגוי לבדו אם חסרה היא או (בעינן) [בענין] שלא יוכל ליגע בה, ואפי' בענין שיוכל ליגע בה נמי אם אותו ישראל הולך בצדו עמו כדי שיוכל לשמור ידו ושמרו מותר, והא דאמרינן בפ' ר' ישמעאל [ס' ע"א] (טבא) [כובא] מליא אסור התם [לא] קאזיל ישראל אחורי' דלא מצי מנטר לי' אבל היכא דמצי מנטר לי' ונטרי' שרי.
ההוא (גברא) [אתרוגא] דנפל לחביתא דחמרא כו' אמר רב אשי נקטוה לידי' כי היכי דלא לשכשך, פי' דאם שכשך אסור אף בהנאה. ולא דמי למדדו בקנה דאמרינן [ס' ע"ב] דשרי בהנאה, משום דהתם כיון דלמדידה קא מכוין לא משכשך ליה דאי משכשך המדידה אינה מועלת [הא לאו הכי] אפי' כי מכוין למדידה אסור אף בהנאה. ויש לומר דאפי' כי שכשך שרי ולא דמי להא דאתרוגא דשמא התם היתה כוונתו שבשעת לקיחת האתרוג (ש)כשיעלה ידו ישכשך וינסך, ומתני' קתני מדדו בקנה אלמא דלמדידה קא מכוין. ומתני' דנפל לבור ועלה דאמרינן בגמ' [שם] אם עלה [חי] הוי אסור משום דדמי לי' כיום אידו הא לאו הכי מותר בהנאה אפי' עלה חי ואע"ג דקא משכשך. לא קשיא דהתם כיון דמרתת לא מנסך ולא מכוין אלא להצלת נפשו איצטריך האי טעמא דהוי לי' כיום אידו. והראב"ד ז"ל פי' (דכולי) [דכי] נקטי לידי' מותר אף בשתי'.
אמר רב אשי האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל אע"ג דלזבוני לאחרינא אסור משקל מיניה מההוא גוי דנסכה שרי, מאי טעמא מקלא קליא, דיכול למימר אבדת את ייני ושלם אותו.
ההוא חביתא דאשתקל ברזא מינה אתא גוי אנח ידי' עלוי' אמר רב פפא כו' ואיכא דאמרי הכי אמר לי' דנגד ברזא חמרא אסור ואידך שרי. פי' דעד ברזא (מיניה) אסור בהנאה ואידך שרי אפי' בשתי'. ופר"ש דלהכי אמרינן בהנאה שרי משום דליכא שכשוך, הלכך להאי פירושא אם הוציא גם הברזא מחביתא חד דינא אית לי' דהאי טעמא נמי שייכא בהוציא. ואידך היינו טעמא דשרי משום דלא מנסיך לי' דכונתו היתה להציל וכיון שכן אם הוציא ליכא למימר האי טעמא והוי הכל אסור בהנאה. וכן כתב הרב ראב"ד ז"ל בסוף המסכת. גם הרב ר' משה ב"ר יוסף ז"ל כפר"ש. ומיהו ר"ש ז"ל לא פסק כרב פפא.
<h2>דף ס.</h2>
והיכא דאשתקיל לברזא מחביתא ואתא גוי ומנח (ידיה) מנא קמי' ולא נגע בי' שרי אפי' בשתי' כדאמרינן בכובא חסרה דשרי. וגוי דרי זיקי [וקא אזיל ישראל] אחורי' בין מליא בין חסירה שרי. ואפילו משכשך לי' כל זמן שלא (נתן) [נתז] מן היין לחוץ מותר שאין דרך (שכשוך) [ניסוך] בכך. דודא מליא אסור משום דלמא נגע, [ו]אינו אסור אלא בשתי' אבל בהנאה מותר. וכתב הראב"ד ז"ל בפ' השוכר דכובא מליא אסור דוקא דאזיל ישראל אחורי' דלא מצי מנטר לי' אבל [אי אזיל ישראל בצדו] דמצי מנטר לי' ונטרי' מותר. כתב הרב ז"ל גוי (שאחוי) [שאחז] כלי פתוח של יין ושכשכו אעפ"י שלא הגביה ולא נגע ביין נאסר היין, והגיה עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם והוא (שנתן) [שנתז] מן היין פי' שנתן מן היין לחוץ הא לאו הכי לא מתסר.
<h2>דף ס:</h2>
ההוא חביתא דבקעה לאורכה אדרי גוי חבקה, שריא רבא לזבוני לגוים אבל בשתיה אסורה. ואע"ג דליכא שכשוך כיון דפקעה לאורכה כי חבקה נמי אי אפשר שלא יצא מעט יין בסדקים וחיישינן דלמא נגע בהו ונצוק מחברו למה שבפנים, ומספיקא לא אסרינן ליה בהנאה, ודוקא לאורכה אבל לפותיה מעשה לבנתא קא עביד ושרי אפי' בשתי'. [עמוד א'] ואי מצדד אצדודי חמרא אסור אף בהנאה דכיון דהאי (בצידא) [מצדד] חיישינן דלמא נגע, ומיירי דלמא נגע בכובא מליא דאי חסרה הא לא חיישינן. והראב"ד ז"ל פי' בתרי אנפי חד אי מצדד אצדודי שהדנא נסמכת על הכובא ואתי יין מכחו של גוי ואסור בהנאה. ולהאי פירושא מסתברא דאפי' לא נגעו אהדדי כיון דכי מצדד לכובא קלוח דאתי (מדונא) [מדנא] חוזר לאחוריו מכחו הוא ואסור בשתי'. היכא דגוי מוריק אורוקי שלא בכונת יין והדר ידע בי' דחמרא הוא ואהדרי' לאלתר משמע דאסור בשתי' [והן] הן הדברים (ואי) [והיא] נמי ראי'. והאי עובדא מיהא אסור בשתי' מידי דהוי [נ"ט ע"ב] [ב]עובדא דההיא חביתא דאשתקיל ברזא מינה, והא נמי להא דמיא דהא כשזוקפה ומחזיר הקלוח לאחוריו כל מאי דהוי נפיק מינה אי לא זקפה הוי כחו בכונה ואמאי לא מתסר בשתי' לחודא ואידך נמי אסור דכיון שזקפה מתנענע ומתערב משא"כ דחביתא. והרב ש"ץ לא הורה לא היתר ולא איסור. אי נמי אפי' נגע בי' מותר בהנאה וכיון דחבקתו ליכא נצוק ואסור בשתי' דחיישינן דלמא נגע בתוך החביות. או מפני שמעמידה ודמיא לה[א] (דהא) דאמרינן כל דאתי בברזא חמרא אסור. כתב הרב ר' שמואל ז"ל המהדק במגריפת גיגית שקורין פראקלאץ והיא מלאה יין כדי שיתחברו סדקין (שבארוכה) [שבאורכה] מלמטה למעלה אין זה כמהדק חבית הנפקעת לארכה מפני שהיא מזומנת ליפול חצי' אילך וחצי' אילך וכשהוא מחבקה מנענע היין כלו ומחבטו, אבל גיגית יין במקומו הוא עומד על הדוקו ראשון וסדק קטן יש שם שיצא בו והוא מהדקו הלכך אפי' לאורכה שפיר דמי וכן חביות של עץ שלנו, אבל דבר זה אסור שישים מטלת או (מ)נעורת בסדק (ובחברו) [ובחיבור] השולים לסתום מפני שהוא נוגע ביין, מיהו אם בא ישראל ונעץ הנעורת או המטלית על כנפי השולים, ובא גוי והכה בעץ או בסכין על גבי המטלית מותר דכולי האי לא גזרו בי' רבנן. עד כאן דברי הרב ז"ל ונכון הוא. וכתב רבינו תם שהיין היוצא בשולים ונוגע בו גוי מותר היין שבכלי בשתי' אפי' למאן דאמר אסור בניצוק משום דאזיל לאבוד ע"כ.
אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך. פי' רואין כאילו הגוי זב והיין אדם טהור. ולענין מגע קאמר אבל לענין היסט לא איירי רב אשי דהא איהו אמר [בע"א] גוי דדרי זיקי מליא שרי ובזב טמא. וכן אם ישב זב על החביות כל מה שבחביות טמא ובגוי אינו עושה יי"נ. כל שבזב טהור כגון שזרק אבן או כלי לאדם טהור שאין לו טומאה דהכלי הוי ראשון ואדם אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה בגוי אינו עושה יין נסך ואם זרק גוי אבן או כלי לתוך היין אינו עושה יי"נ כלל ומותר אפי' בשתי'.
<h2>דף סא:</h2>
מגע גוי בכונת יין בין שנגע בו בידו בין שנגע בו על ידי דבר אחר אסור אפי' בהנאה דחזינן במתניתין דלא שרו לי' גבי מדדו בקנה בהנאה אלא כשמתכוין למדידה [ס' ע"ב] הא לאו הכי אסור אפי' בהנאה אעפ"י שלא נגע אלא (בהנאה) [בקנה]. ומגע גוי שלא בכונת יין אסור בשתי' ומותר בהנאה ממתני' (דחרש) [דחרם] שהושיט ידו לחבית דקסבר של שמן ונמצא של יין דאמרינן אסור בשתי' ומותר בהנאה [נ"ח ע"א]. וכחו בכונת יין אסור אפי' בהנאה מעובדא דר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי דהוי יתבי וקא שתו חמרא על ואתא ההוא גברא אמרי לי' תיב ואשקיין בתר דרמו לכסא אגלאי מלתא דגוי הוא [שם] ואמרינן מאן דאסר אסר אפי' בהנאה. וכחו שלא בכונה מותר אפי' בשתי' כדאמרינן מאן דשרי שרי אפי' בשתי' משום דהוי כח שלא בכונה. (כמגעו) [במגעו] בכונת יין שלא בכונת ניסוך, אי מוכחא מלתא שאינו מתכוין לנסך כגון מדדו בין ביד בין ברגל בין בקנה דמוכחא מלתא שמתכוין למדידה מותר בהנאה, ואי לא מוכחא מילתא אסור אפי' בהנאה כההיא מעשה (דעולא) [דלעיל] דאסור אפי' בהנאה, וכי אסרינהו בהנאה דוקא יין (הדולא) [הדולף] אבל שאר היין מותר בהנאה, דהלכה כרשב"ג. וכחו דאמרינן דאסור בהנאה דוקא מאי דנפיק לבראי גזרו בי' דחביות לא גזרו בי' רבנן. ופסק ר"ש כרב ששת [ע"ב ע"ב], ואע"ג דרב ששת אליבא דמאן דאמר דניצוק אינו חבור קאמר ואנן קיי"ל דנצוק חבור והלכך תיפוק ליה דמה שבחביות יהא אסור משום נצוק שהרי אי אפשר שלא יהא שם ניצוק ממה שיצא אל מה שנשאר בפנים, ויש לומר דנפקא לן מינה דכי פסקינן לרב ששת לגבי היתר הנאה שאם הי' מה שבחביות אסור משום כחו [אסור גם בהנאה, אבל השתא דאינו אסור] אלא משום נצוק שרי בהנאה דנצוק משום עירוב הוא אליבא דדברי הכל, כיון דאינו נאסר בזה אלא משום כחו דהבא לידי מגע והרי הלכה כרשב"ג ביין [ע"ד ע"א], ולא מבעי דמוריק אורוקי דלא נגע בהו דשרי אלא אפי' היכא שאדם מוריק מכלי אל כלי ונגע בו בכלי התחתון מותר העליון בהנאה ולא אמרינן נצוק משום מגע ונחשב כי נגע בתחתון נגע בעליון דכיון דנצוק חדוש הוא אזלינן בי' לקולא ואמרינן דמשום עירוב הוא ולא משום מגע והלכך העליון שרי בהנאה דאפי' נחשוב מן התחתון כאילו הוא מעורב בעליון (ד)הא קיי"ל (כרבנן גמליאל) [כרשב"ג] דאמר יין ביין ימכר כלו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו, מיהו כשהתחתון הוא מסתם יינן, אבל אם הוא ודאי יי"נ מתסר העליון משום נצוק אפי' בהנאה דאפי' תימא נצוק משום (נצוק) [עירוב נאסר] אפי' בהנאה. ונצוק בר נצוק מותר דכיון דנצוק גופי' הוי פלוגתא מסתברא דנצוק בר נצוק מותר, דהא בעלמא טפי מחמירין בטהרות מיין נסך הלכך מסתייא אי אסרי' לי' לנצוק אבל נצוק בר נצוק מותר. ונצוק חבור לאסור אפי' היכא שהתחתון אינו אסור אלא בשתיה, ויש מביאין ראי' מהא [ע"ב ע"א] דנטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר [ומדד] לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור הא עכבת יין לא מתסר [אלא] בנצוק, שמעינן מינה שאפי' יין שאינו אסור בהנאה עושה נצוק, דהכא הרי אינו נאסר בהנאה דהא קי"ל כרבנן [כ"ט ע"ב] דפליגי עלי' דר"מ בנודות הגוים וקנקניהם, ולאו ראי' היא דמיירי כגון שהיתה (עכבת) יין בכלי ה]אסורה אפי' בהנאה ועושה נצוק לאסור את שלמעלה, אי נמי כגון דנגע בו הגוי, שהגוי אסרה אפי' בהנאה. ועכבת יין מתסרא משום נצוק אפי' למאן דאמר משום עירוב. מיהו אע"ג דמהכא ליכא למשמע מינה מידי מסתבר דאפי' היכא שאינו אסור אלא בשתי' עושה נצוק, ומצינן (למוכח) [להוכיח] מהא מתניתא דנטל משפך דיין האסור משום נצוק אם נתערב ביין אחר אסור בשתי' והכי מסתבר. ומגע גוי בחמתו שלא בכונה משרינן ליה, ואי מוריק אורוקי דהוי כחו בחמתו משויא ליה ככחו שלא בכונה ושרי אפי' בשתיה אבל במגע בחמתו בין ביד בין בקנה (במגעו) [כמגעו] שלא בכונה אסור בשתיה ומותר בהנאה כך נראה לרב רבינו ז"ל דלא גרע מגעו בחמתו ממגעו שלא בכונה.
כלל קצר מיין נסך בשם החכם ר' נתן ב"ר מאיר, מגע גוי בכונה בין ביד בין ברגל בין בקנה אע"ג דלא ידעינן אם לנסך, וכן כחו בכונה (ומוריק) [כגון דמוריק] אורוקי והכיר בו שהוא יין אסור בהנאה. ומגע גוי ביין שלא בכונה שלא הכיר בו שהוא [יין] בין ביד בין ברגל בין [בקנה] שלא נתכוין אלא למדידה מותר בהנאה. וכחו שלא בכונה שלא הכיר בו שהוא יין, וכן זריקה אפי' בכונה שרי אפילו בשתי'. וכל כלי שאין מכניסו לקיום אעפ"י שהוא מזופף די לו בשכשוך.
<h2>דף סז:</h2>
הלוקח כלי תשמיש מן הגוים דברים שלא נשתמש בהם כל עיקר מטבילן והם טהורין. (דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והם טהורין) דברים שנשתמש בהם על ידי צונן כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות מדיחן, פי' משפשפן ומדיחם ומטבילן והם טהורין. וכלים שנשתמש בהם עד שלא יטביל ועד שלא יגעיל ועד שלא ילבן מותר דהא אסיקנא דנותן טעם [לפגם שרי. ונותן טעם] לשבח דהשביח ולסוף פגם דברי הכל אסור, ואע"ג דנבלה (דהא אמרינן) [דגמרינן] מינה דנותן טעם לפגם דשרי הוי השביח לבסוף פוגם, התם הוא דבשעה שהיא פגומה לא חזי כלל לאכילה ומ"ה אעפ"י שהיתה משובחת מעיקרא שריא. בפוגם מעיקרא קיימא לן כר' שמעון [ס"ז ע"ב] דשרי. גרסינן בפרק אין מעמידין [ל"ט ע"א] גבי קורט של חלתית דבסכינא שאינה בת יומא אסור לחתוך קורט של חלתית משום דאגב חורפא מחליא לי' לשמנוניתא. לא אמרו אלא כי החורפא הוי בעי[ן] כגון הא דקורט של חלתית, אבל אם קדירה שאינה בת יומא שבשלו בה תבשיל ושמו התבלין בתוכה שרי כיון דתבלין [לא] הוי בעין כבר נתבטלה חורפא דידהו.
<h2>דף סט:</h2>
וקיימא לן כר' אליעזר דשרינן בחותם אחד [ל"א ע"א], מיהו בעינן נמי יחד דאי לא תימא הכי קשיא דרב אדרב דחזינן לי' לרב דפסק [הכא] כר' אליעזר דשרי בחותם אחד ושמעינן לי' דקאמר [ל"ט ע"א] ח'ב'י'ת' אסור בחותם אחד, אלא לאו ש"מ דכאן בלא יחד דכי פסק כר' אליעזר הני מילי ביחד. ומה שכתב ר"ת ז"ל דההיא דחביתא כי אסרינן בחותם אחד מיירי בעם הארץ דמחמרינן טפי מגוי משום דבקי בזיוף אבל לעולם גבי גוי שרינן בחותם אחד אפילו לא יחד, בירושלמי [ה"ג] [איתא] בהדיא לההיא מלתא דחבית דגוי. ובפ' השוכר [ס"ט ע"ב] אמרינן השתא דקי"ל כר' אליעזר דלא חייש לזיופא וכרשב"ג דלא חייב לשתומי (הגרנא) [האידנא] אמאי לא מפקדינן חמרא בי גוים, פי' בחותם אחד ויחד, ומשני משום (שיבא) [שייכא], פי' הרב אלפס ז"ל מינקת והוא כעין קנה חלול שמניחין בחביות בשעת [הגתות] סתומה והיא עומדת פתוחה בזמן שהיין תוסס ואחר שנח מרתיחותי' מחתכין המינקת סמוך לסתימתה ומשעיין זה הנקב בסיד ואיכא למיחש דלמא מעבר לי' בהדי' (חתומה) [הסתימה] והיא עומדת פתוחה ומוציא מן היין. מיהו (הגרנא) [האידנא] בהני חביות שלנו דלית בהו מינקת במגופה דמשמע שמותר להניחה בידי גוים בזמן שאין נקב בשולים בחותם אחד ויחד. [ויחד] דקא אמרינן כגון שמסר לו בית אחד או מקום אחר והתנה עמו שלא יעבור הגוי דרך שם, שאם גוי עובר לשם לאו יחד קרינא בי'.
<h2>דף עא.</h2>
והמוכר יין לגוי צריך שיקח דמים ברישא קודם שימדוד לו בתוך כלי של גוי, או שילוה המעות ויקבלם עליו הגוי בחוב קודם שימכור לו, דאי לא עביד הכי (דקא) [כי קא] שקיל דמי יין נסך [שקיל] ואסור (להניח לו) אפי' לקח משכון קודם מדידה משום דמנה אין כאן משכון אין כאן כדאמרינן גבי קידושין [קידושין ח' ע"ב], והני מילי דאסור למכור לו באשראי [היכא שאין כופין על המשכון], ועכשו שנהגו שהלוה על המשכון שיכול לכופו בדיני גוים שרי לי' למשקל יין נסך על המשכון. וכיון דהלכתא כרבנן [כ"ט ע"ב] דאמרי גבי נודות [העכו"ם] וקנקיהם ויין ישראל כנוס בהם אסור ואין איסורן איסור הנאה, והלכתא נמי דמשיכה בגוי קונה הלכך לא צריך למשקל דמי ברישא דלמאי ניחוש לה דאפילו נפל בחביות הגוי מותר דהלכתא כרבנן ואפי' אית בי' יין נסך בתחתון מותר דהלכתא כרשב"ג [ע"ד ע"א]. ועוד בר מן דין הא אסיקנא דמשיכה בגוי קונה ומשיכה לאו דוקא אלא דכל קני' דקני ישראל [קני] נמי גבי גוי [ו]אמרינן בפ' המוכר את הספינה [פ"ה ע"א] דהיכא דלא מליא הכלי אם הפסיד הפסיד למוכר ואם מילא את הכלי ללוקח [כו'] הלכך הלוקח דהיינו הגוי קני היין. ודוקא פסק אבל אי לא פסק אפילו בהקדים לו דינר אסור למשקל דמי מיני' דלא סמכה דעתיה, והכי איתא לקמן בסמוך, והלכך שפיר דמי למימר להו פסק היין, והכי אמר אכלושי (נמי) דקא אזל למשתא (שכרא) [חמרא] בביתא (דחנותא) [וחנותא] לא צריך למשקל דמי מיני' דכיון דמילא הכלי קונהו גבי'. ומיהו פסק בעינן. והכי הלכתא דשום דבר בעולם אפי' בקנין לא קני אי לא פסק. והלכתא כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח דבעיא ולא אפשטא היא בפרק המוכר את הספינה [פ"ה ע"ב] [ואוקי ממונא] בחזקת (מדיה) [מריה]. ומ"מ אינו אסור [אם לא] (למ)שקל (ד)מי[די] ברישא אלא משום דדלמא נגע בי' הגוי (מכלי) [בכלי] מקמי דלקני ונמצא דקא שקיל דמי יי"נ, דאי משכי' גוי מקמי דנגע [אינו נאסר] דבמשיכה גוי (א)קני ונתחייב לו (מידי) [מיד] המעות דהא קיימא לן משיכה דגוי קונה והוי להו זוזי הלואה גבי' ויין נסך לא [הוי] עד דנגע ביה ונמצא דלא שקיל דמי יין נסך ואין כאן איסור לא במשכון ולא בהקפה, אלא (דמשום) [דשמא] נגע בו קודם שימשכנו ונמצא דקא שקיל דמי יין נסך ומ"ה שפיר דמי לאחמורי למשקל מיניה דמי ברישא ולאסור משכון והקפה משום חששא דלמא נגע גוי ברישא קודם קניית יין.
<h2>דף עב:</h2>
מגע גוי בכונת יין בין שנגע בו בידו בין שנגע בו על ידי דבר אחר אסור אפי' בהנאה דחזינן במתניתין דלא שרו לי' גבי מדדו בקנה בהנאה אלא כשמתכוין למדידה [ס' ע"ב] הא לאו הכי אסור אפי' בהנאה אעפ"י שלא נגע אלא (בהנאה) [בקנה]. ומגע גוי שלא בכונת יין אסור בשתי' ומותר בהנאה ממתני' (דחרש) [דחרם] שהושיט ידו לחבית דקסבר של שמן ונמצא של יין דאמרינן אסור בשתי' ומותר בהנאה [נ"ח ע"א]. וכחו בכונת יין אסור אפי' בהנאה מעובדא דר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי דהוי יתבי וקא שתו חמרא על ואתא ההוא גברא אמרי לי' תיב ואשקיין בתר דרמו לכסא אגלאי מלתא דגוי הוא [שם] ואמרינן מאן דאסר אסר אפי' בהנאה. וכחו שלא בכונה מותר אפי' בשתי' כדאמרינן מאן דשרי שרי אפי' בשתי' משום דהוי כח שלא בכונה. (כמגעו) [במגעו] בכונת יין שלא בכונת ניסוך, אי מוכחא מלתא שאינו מתכוין לנסך כגון מדדו בין ביד בין ברגל בין בקנה דמוכחא מלתא שמתכוין למדידה מותר בהנאה, ואי לא מוכחא מילתא אסור אפי' בהנאה כההיא מעשה (דעולא) [דלעיל] דאסור אפי' בהנאה, וכי אסרינהו בהנאה דוקא יין (הדולא) [הדולף] אבל שאר היין מותר בהנאה, דהלכה כרשב"ג. וכחו דאמרינן דאסור בהנאה דוקא מאי דנפיק לבראי גזרו בי' דחביות לא גזרו בי' רבנן. ופסק ר"ש כרב ששת [ע"ב ע"ב], ואע"ג דרב ששת אליבא דמאן דאמר דניצוק אינו חבור קאמר ואנן קיי"ל דנצוק חבור והלכך תיפוק ליה דמה שבחביות יהא אסור משום נצוק שהרי אי אפשר שלא יהא שם ניצוק ממה שיצא אל מה שנשאר בפנים, ויש לומר דנפקא לן מינה דכי פסקינן לרב ששת לגבי היתר הנאה שאם הי' מה שבחביות אסור משום כחו [אסור גם בהנאה, אבל השתא דאינו אסור] אלא משום נצוק שרי בהנאה דנצוק משום עירוב הוא אליבא דדברי הכל, כיון דאינו נאסר בזה אלא משום כחו דהבא לידי מגע והרי הלכה כרשב"ג ביין [ע"ד ע"א], ולא מבעי דמוריק אורוקי דלא נגע בהו דשרי אלא אפי' היכא שאדם מוריק מכלי אל כלי ונגע בו בכלי התחתון מותר העליון בהנאה ולא אמרינן נצוק משום מגע ונחשב כי נגע בתחתון נגע בעליון דכיון דנצוק חדוש הוא אזלינן בי' לקולא ואמרינן דמשום עירוב הוא ולא משום מגע והלכך העליון שרי בהנאה דאפי' נחשוב מן התחתון כאילו הוא מעורב בעליון (ד)הא קיי"ל (כרבנן גמליאל) [כרשב"ג] דאמר יין ביין ימכר כלו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו, מיהו כשהתחתון הוא מסתם יינן, אבל אם הוא ודאי יי"נ מתסר העליון משום נצוק אפי' בהנאה דאפי' תימא נצוק משום (נצוק) [עירוב נאסר] אפי' בהנאה. ונצוק בר נצוק מותר דכיון דנצוק גופי' הוי פלוגתא מסתברא דנצוק בר נצוק מותר, דהא בעלמא טפי מחמירין בטהרות מיין נסך הלכך מסתייא אי אסרי' לי' לנצוק אבל נצוק בר נצוק מותר. ונצוק חבור לאסור אפי' היכא שהתחתון אינו אסור אלא בשתיה, ויש מביאין ראי' מהא [ע"ב ע"א] דנטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר [ומדד] לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור הא עכבת יין לא מתסר [אלא] בנצוק, שמעינן מינה שאפי' יין שאינו אסור בהנאה עושה נצוק, דהכא הרי אינו נאסר בהנאה דהא קי"ל כרבנן [כ"ט ע"ב] דפליגי עלי' דר"מ בנודות הגוים וקנקניהם, ולאו ראי' היא דמיירי כגון שהיתה (עכבת) יין בכלי ה]אסורה אפי' בהנאה ועושה נצוק לאסור את שלמעלה, אי נמי כגון דנגע בו הגוי, שהגוי אסרה אפי' בהנאה. ועכבת יין מתסרא משום נצוק אפי' למאן דאמר משום עירוב. מיהו אע"ג דמהכא ליכא למשמע מינה מידי מסתבר דאפי' היכא שאינו אסור אלא בשתי' עושה נצוק, ומצינן (למוכח) [להוכיח] מהא מתניתא דנטל משפך דיין האסור משום נצוק אם נתערב ביין אחר אסור בשתי' והכי מסתבר. ומגע גוי בחמתו שלא בכונה משרינן ליה, ואי מוריק אורוקי דהוי כחו בחמתו משויא ליה ככחו שלא בכונה ושרי אפי' בשתיה אבל במגע בחמתו בין ביד בין בקנה (במגעו) [כמגעו] שלא בכונה אסור בשתיה ומותר בהנאה כך נראה לרב רבינו ז"ל דלא גרע מגעו בחמתו ממגעו שלא בכונה.
<h2>דף עג:</h2>
והאידנא נהוג עלמא לתת מים בחביות קודם היין שלא יאסור היין שבחביות משום נצוק או אם הוציאו ממנו בכלי אסור או שיש בו יין נסך משום דאמרינן רואין וכיון שיש במים שנתן (בגת) [בחביות] כדי לבטל היין [ה]נאסר [בכלי] או [ב]מגע מבטלין. ונתינת המים קודם היין לאו דוקא דהוא הדין דאפי' נתן שם המים אחר היין ואעפ"י שנתן (דגת) [בגת] שדורכין בו דלא בעו תחלה אלא כיון שישנה שם מקמי דליתי אסור יין נסך אמרינן רואין, כך כתב הראב"ד ז"ל דפסק כר' יוחנן דפליג בהדי חזקי' בפ' בתרא דע"ז בשמעתתא דרואין ופסק לו כר' יוחנן דאמרינן רואין, (ועל כיוצא המ' ג) והרב בעל המאור נמי פסק כר' יוחנן ואע"ג דחזקי' הוא רביה דר' יוחנן דפליג עליה אפילו הכי פסקינן כר' יוחנן.
<h2>דף עד.</h2>
אמר רב נחמן הלכה למעשה יין נסך כלומר דידעינן שנתנסך לע"ז יין ביין כלו אסור בהנאה. ואע"ג דלא הוי דבר שבמנין דדבר בלול לא בעינן דבר שבמנין. חביות בחביות מותר כלו דאמרינן ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יי"נ שבו. סתם יינם אפי' יין ביין נמי מותר דאמרינן ימכר כלו לגוים. ואית דבעו מימר דהא דאמרינן יין נסך יין ביין אסור הני מילי היכא שיש בו רביעית מיין נסך שהוא דבר חשוב אבל באם אין בו רביעית לא. ולא היא דאפי' אין בו רביעית אסור כלה בהנאה דבדבר בלול אפי' אינו דבר שבמנין אוסר (עד רובו) בהנאה. והא דאמרינן חביות בחביות מותר דוקא בחביות פתוחות דלא הוי דבר שבמנין, דקא חזינן התם [ערלה פ"ג מ"ז] גבי מתני' דמי שהיו [לו] חבילי תלתן של כלאי הכרם דקא חשיב חביות סתומות משמע [דפתוחות] (ד)לא הוי דבר שבמנין, (דקא חזינן התם גבי מתני' כי הוו סתומות) והכא מיירי בפתוחות, אבל סתומות כלם אסורות [כדקתני] ואלו אסורין ואוסרין בכל שהן וקא חשיב יין נסך ואמרינן עלה בדבר שבמנין קא חשיב דהיינו חביות סתומות. והא דאמרינן דסתם יינם אפי' יין ביין נמי מותר דוקא היכא שאין בו טעם אבל היכא שיש באיסור כדי לתת טעם בהיתר אסור בהנאה. וראי' לדבר [ל"ח ע"ב] כבשים שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ דאמר חזקי' לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור בהנאה, ואקשינן עלה מאי שנא ממוריס לרבנן דשרי בהנאה ומשני התם לעבורי זוהמא הכא למתוקי טעמא, ואע"ג דהוי מסתם יין אפילו הכי מכיון שיש בו נותן טעם אסור בהנאה. ואפילו לר' יוחנן דפליג עלי' דחזקי' דאמר ואפי' בידוע מותר בהנאה הא קאמר משום דלא ידיע ממשו. ואע"ג דלא קא אמרינן הא טעמא אלא אליבא דר"מ. והכי איתא בגמ' דבני מערבא בפ' השוכר [הי"ג] מודה רשב"ג לחכמים ביין בתבשיל שהוא אסור, משמע דבנותן טעם [מודה] רשב"ג דאסור. והא דאמרינן [מ"ט ע"ב] בפת ובגד שנתערבו באחרים דסגי בהולכת הנאה לים המלח אעפ"י שהוא דבר שבמנין, התם הוא מפני שאינו גוף האיסור אלא שנגמרו באיסור ואע"ג דאותו [דבר נמכר במנין] אינו דבר שבמנין. אבל לעולם בדבר שהוא גוף האיסור כגון הנך דתנן במתניתין דאלו אסורין ואוסרין בכל שהוא אף תערובתן אסור בהנאה ואין להם תקנה בפדיון. וכי אמרינן דבפת ובגד דאסור דסגי בהולכת הנאה לים המלח לאו למימרא דהנשאר שרי באכילה דהא לית דינא ולית דיינא אלא דשרי בהנאה. והכי נמי ביין דחביות בחביות. ואיכא מאן דאמר דהא דאמרינן יין נסך חביות בחביות מותר דוקא לאחר פדיון דקי"ל כר"א [שם] דס"ל יש פדיון לע"ז אבל קודם פדיון אסור, ויין ביין אפי' לאחר פדיון אסור. ואע"ג דערלה וכלאי הכרם [ו]חביות סתומות כלן ידלקו, לפי שאין תופשין את דמיהן, אבל ע"ז שהיא תופשת את דמי' אפי' חביות סתומות יש להם תקנה בפדיון.
<h2>דף עה:</h2>
כלים שנשתמש בהם על ידי חמין מגעילן ומטבילן וכו', פי' דאע"ג דעביד להו הגעלה בעי טבילה בארבעים סאה וכו'. ואמרינן עלה כלי מתכות אמורין בפרשה דלא בעי טבילה אלא כלי מתכות אבל שאר כלים לא, וכלי זכוכית ומאני דקוניא ככלי מתכות דמי. וכלי סעודה אמורים בפרשה אבל אם אינם כלי סעודה אפי' כלי מתכות לא בעי טבילה. ואמר רב נחמן לא שנו שצריכין טבילה אלא בלקוחין וכמעשה שהי' ממדין שזכו בהם ולקחום אבל שאולים לא, פי' אם שאלום מן הגוי. אם ישראל לקח כלים ולא הטבילם והשאילם לישראל אחר ודאי לא יכול לאשתמושי בהו בלא טבילה. ומשכנתא אם גוי משכן כלים לישראל לא חזינן מידי אם צריכים טבילה אם לאו, והלכתא עבדינן להו טבילה (ד)אי בעו לאשתמושי בהו, והשתא שנהגו לשתות בכלי כסף וכיוצא בהם הממושכנין בידם בלא טבילה אפשר משום דהוי ספיקא דרבנן דדלמא לא דעתיה דגוי לשקועיה, והוי להו כשאולין ואזלינן לקולא משום דחזו לדעתיה דלאו דעתיה לשקועיה.
הלוקח כלי תשמיש מן הגוים דברים שלא נשתמש בהם כל עיקר מטבילן והם טהורין. (דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והם טהורין) דברים שנשתמש בהם על ידי צונן כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות מדיחן, פי' משפשפן ומדיחם ומטבילן והם טהורין. וכלים שנשתמש בהם עד שלא יטביל ועד שלא יגעיל ועד שלא ילבן מותר דהא אסיקנא דנותן טעם [לפגם שרי. ונותן טעם] לשבח דהשביח ולסוף פגם דברי הכל אסור, ואע"ג דנבלה (דהא אמרינן) [דגמרינן] מינה דנותן טעם לפגם דשרי הוי השביח לבסוף פוגם, התם הוא דבשעה שהיא פגומה לא חזי כלל לאכילה ומ"ה אעפ"י שהיתה משובחת מעיקרא שריא. בפוגם מעיקרא קיימא לן כר' שמעון [ס"ז ע"ב] דשרי. גרסינן בפרק אין מעמידין [ל"ט ע"א] גבי קורט של חלתית דבסכינא שאינה בת יומא אסור לחתוך קורט של חלתית משום דאגב חורפא מחליא לי' לשמנוניתא. לא אמרו אלא כי החורפא הוי בעי[ן] כגון הא דקורט של חלתית, אבל אם קדירה שאינה בת יומא שבשלו בה תבשיל ושמו התבלין בתוכה שרי כיון דתבלין [לא] הוי בעין כבר נתבטלה חורפא דידהו.
